מגשרים: קחו את ההובלה!

מאת: ד”ר דיויד שמעוני. מתוך כתב העת ‘עיין ערך: גישור’.

לעיתים נדירות נושבת כאן בארץ רוח מזרחית המגיעה ממדבריות ערב ובשל כך, זכתה לשם הערבי “שרקייה”. אבל ברוב ימות השנה הרוח בישראל מגיעה מהמערב והיא מביאה איתה עננים וגשם אבל גם השפעות מערביות שחודרות ארצה ומתקבעות בה. וכך גם הגישור הגיע אלינו, נישא על כנפי רוח מערבית במשבים עדינים שנגעו בחופי הארץ בסוף שנות השמונים, ראה את הארץ כי טובה היא והתיישב בה.

כמה אנשים טוענים לכתר של “זה שהביא את הגישור לישראל” וכנראה שחלק מהם צודקים. הגישור הגיע מצפון אמריקה ובהיסוס רב החלו אנשים ללמוד וללמד גישור ולהציע את שירותיהם כמגשרים.

אולם אם נודה על האמת, הגישור בארץ חב את התבססותו ואת התמקצעותו לא לקהילת המגשרים, אלא בעיקר למימסד המשפטי. הגישור לא התפתח כאן כתנועה, במהלך של צמיחה מלמטה למעלה, אלא התמסד והתפתח בתנועה מלמעלה למטה כשהגורם המדרבן לא היו המגשרים אלא המימסד. הפרופסור אהרון ברק, בתקופת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, דחף את הכנסת הגישור למערכת הפורמלית באמצעות שינוי בחוק בתי המשפט בשנת 1992. שבעקבותיו הותקנו תקנות הגישור בשנת 1993.

במדינות רבות בעולם קמו המגשרים ויצרו תהליכים של הסדרה עצמית, קבעו נורמות להכשרה ולהסמכה של מגשרים ומיסדו מעמד של התארגנויות וולונטריות שיכולות לאכוף אמות מידה מקצועיות על המגשרים. במשך כשלושה עשורים מאז הגיע הגישור לארץ, כאן זה לא קרה. “עמותת מגשרי ישראל” שקמה בארץ בסוף שנות התשעים לא הצליחה ליצור לעצמה מעמד של גורם רגולטיבי וקולה לא נשמע בצמתים המרכזיים של התפתחות הגישור בארץ. מי שהחזיק במושכות היה תמיד המימסד המשפטי. ב- 1998 הוקם במשרד המשפטים המרכז הארצי לגישור ולישוב סכסוכים כגוף שפועל להעלאת הרמה המקצועית של הגישור ושל המגשרים, קובע אמות מידה, יוצר את “רשימת המגשרים” שיכולים לגשר בתיקי בתי המשפט, מלווה את התפתחות המקצוע במחקר הכולל מדידה והערכה וגם מעודד את השימוש בגישור. קהילת המגשרים צפתה במהלכים אלה מהצד. אפילו הגישור הקהילתי חייב את התפתחותו המקצועית למשרד המשפטים. במרכז הארצי במשרד המשפטים נבנתה תורת העבודה של הגישור בקהילה ושם נכתבו תוכניות ההכשרה
של מגשרי הקהילה.

במקביל להתמסדות הגישור בבתי המשפט קמו עסקים פרטיים שמכרו הכשרות בגישור. אלפים רבים נרשמו לקורסים האלה בתקוה לרכוש לעצמם מקצוע מכניס בהכשרה מינימליסטית וזולה. תחרות בין העסקים של מכוני הלימוד צופנת בחובה סכנה של הנמכת הסטנדרטים, ויתור על סינון המועמדים להכשרות ומכירת “תעודת מגשר” לכל דיכפין. עד היום, אגב, אין דרישות קבלה לקורסי גישור וגם אין דרישות לקבלת התעודה מלבד חובת נוכחות והשתתפות. (אציין שהוועדה המייעצת לשר המשפטים שהוקמה בשנת 2018 אמורה להסדיר נושא זה).

גם כאן נכנס המימסד המשפטי לפעולה במטרה לבלום את הקורסים החובבניים שהלכו והתרבו. בשנת 1998 פורסמו המלצות ועדת גדות אשר קבעה קוריקולום בסיסי מחייב ומינימום שעות לקורסי הגישור. ועדה אחרת בראשותו של השופט עזרא קמא הסמיכה קבוצה של מדריכי גישור. דחיפה משמעותית נוספת, גם היא ביוזמת המימסד המשפטי, ניתנה ע”י הוועדה להגברת השימוש בגישור בבתי המשפט בראשותה של השופטת מיכל רובינשטיין. הוועדה פירסמה את המלצותיה בשנת 2006 ואלה כללו פרוייקט פורץ דרך וחלוצי שנודע בשם פרוייקט המהו”ת. לפרוייקט המהו”ת
תרומה גדולה נוספת לחשיפת הגישור לקהל הרחב, לעורכי הדין ולשופטים וההצלחה שלו מקבלת בימים אלה הכרה בהחלטת שרי המשפטים להחילו על כל בתי המשפט בארץ, במסגרת תקנות סדר הדין החדשות שנכנסו לתוקפן בינואר 2021.

בשנת 2008 הושעתה רשימת המגשרים של בתי המשפט והוסרה ההכרה של משרד המשפטים במכונים שלימדו גישור. מאז ועד היום, אין בישראל בתי ספר ומדריכים שמוכרים ע”י המימסד מאושרים להדריך גישור בקורס הבסיסי ובקורס גישור במשפחה. תופעה זו גרמה לריבוי של מדריכים המציעים קורסי גישור ומתחרים על הקהל. וכך, עדיין אין דרישות כניסה לקורס הגישור וגם אין דרישות לקבלת תעודה.

בפרוייקט המהו”ת נדרשו להתמודד עם סוגיה זו כי המימסד המשפטי הבין שאם גישורי המהו”ת לא יהיו מקצועיים, הפרוייקט יקרוס ותהיה זו מכה ניצחת להחדרת הגישור לבתי המשפט. הפתרון נמצא בתוכנית להתנסות מודרכת בגישור שכולנו מכירים בשם “הפרקטיקום”. נקבע שרק בוגרי פרקטי־
קום יוכלו להכנס לרשימת מגשרי המהו”ת ובאותה נשימה, נקבע כי רק אנשים שעברו סינון קפדני והכשרה יעודית של הנהלת בתי המשפט יוכלו להדריך את הפרקטיקום. אנשים שעד שנת 2011 קראו לעצמם מדריכי פרקטיקום ופעלו עצמאית ובעיקר בבתי הספר הגדולים לגישור, מצאו עצמם
מחוץ לרשימת המדריכים כי לא עמדו באמות המידה של הנהלת בתי המשפט.

כאמור, כיום אנו עומדים בפני הרחבה ניכרת של השימוש בגישור בבתי המשפט והדבר יתן אפשרות לכמה מאות של מגשרים לקבל תיקים משפטיים לגישור. אבל לדעתי, התפיסה שהגישור מתחיל בבתי המשפט היא תפיסה מוטעית שיש לשרש ולהחליפה בתפיסה חזונית אחרת. החזון הוא שהציבור יכיר את הגישור ואת מעלותיו ויבחר בו כדרך ראשונה ומועדפת לישב סכסוכים. החזון הוא שאנשים הנקלעים למחלוקת יפנו למגשרים מקצועיים במקום שיפנו לבתי המשפט. להערכתי יש פוטנציאל לסקטור פרטי של 5000 מגשרים פרטיים שמתפרנסים בכבוד מעבודה מקצועית שיש בה גם שליחות חברתית.

המפתח להגשמת חזון זה הוא שקהילת המגשרים תפסיק להסתמך על המימסד המשפטי הן כקובע את אמות המידה למגשרים והן כמי שמספק את העבודה. עלינו לפעול ללא לאות לייצר שוק גדול של צרכנים פרטיים לשירותי גישור מקצועיים.

אחת המכשלות בעניין זה היא שציבור המגשרים בינו לבין עצמו מתנהל לא כמו בגישור, אלא כמו בסכסוך. התפיסה המובילה היא ששוק הגישור הוא משחק סכום אפס והרבה אנרגיה מושקעת לא בקידום השימוש בגישור, אלא במאמץ של השחקנים השונים להדיר את האחרים מהשוק ולמנוע
מהם מלפעול. כל אחד מנסה לייצר לעצמו עדיפות ולחסום את האחרים.

אחת התוצאות העגומות של תפיסה תחרותית זו היא פגיעה ברמה המקצועית של הגישור ושל ההכשרות לגישור. הורדת מחירים, עבודה זולה, מתן תעודות ותו תקן לאנשים לא ראויים, משרתים מטרות לטווח קצר אבל לטווח הארוך הם מחבלים במאמץ לקדם את הגישור ולמצבו כעיסוק מקצועי
הנשען על גוף ידע רחב והמחייב השכלה והכשרה מהמעלה הראשונה.

תחום הגישור בארץ לוקה גם בנושא האתיקה. אני רואה בתי ספר לגישור שמוליכים את הציבור שולל בפרסומים שהחוק החדש להסדר התדיינות הוא הזדמנות לכולם ללמוד בקורס גישור במשפחה ולקבל עבודה בשכר. המפרסמים לא טורחים לפרסם את אמות המידה של בתי המשפט למשפחה – עורך דין עם 5 שנות ניסיון בדיני משפחה או בעל תואר שני במקצוע טיפולי מוכר – ובכך מציפים את הקורסים לגישור משפחה בתלמידים לא ראויים שיהפכו לבוגרים ממורמרים.

כך גם ראינו כתבות בטלויזיה ובעיתונות על מגשרים לא מקצועיים, על מגשרים שמתהדרים בתארים אקדמיים פיקטיביים, על אלפי אנשים שמשכו אותם בהבטחות שווא לקורסי גישור.

אתיקה מקצועית גבוהה ומוקפדת אמורה למנוע תופעות כאלה. בהעדר אתיקה כזאת ונכונות של כל המגשרים ללכת לאורה, אין מנוס מהסדרת העיסוק בגישור בחקיקה ראשית וביצירת מנגנון הסמכה ופיקוח שיאכוף אמות מידה גבוהות על כל מי שעוסק בתחום.

רק לאחרונה הבינה קהילת המגשרים שהמימסד המשפטי הוא שקידם ודחף את הגישור בארץ, אבל שאין לו עניין במה שקורה מחוץ לכותלי בתי המשפט. הכרה מאוחרת זו מדרבנת אותנו כיום להסדיר את הגישור כמקצוע לא רק בנוגע לבתי המשפט, אלא כתשתית לסקטור פרטי פעיל וגדל שמקדם את הגישור הן ע”י הפצת הידע על קיומו ומעלותיו והן בכך שהוא יהיה איכותי ומקצועני.

הגישור בא לחולל שינוי בצורת השיח בחברה הישראלית, להעדיף פתרון מחלוקות בהסכמה ולא בהכרעה שיפוטית שבאה בתום הליך לעומתי ולייצר לנו סביבה נעימה וסובלנית יותר. החזון הזה יתממש כאשר המגשרים ובעלי העניין בגישור ישתחררו מהתלות במימסד המשפטי ויפעלו כפרופסיה אוטונומית המובילה את ענייניה, מקדמת את תודעת הציבור לגבי יתרונות הגישור ופועלת מתוקף חוק הגישור.

ד”ר דיויד שמעוני הוא המייסד והמנהל האקדמי של קבוצת גושרים. שמש כיו”ר ארגון המגשרים בישראל בין השנים 2020 – 2016.

דילוג לתוכן